עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני מנסה לאתגר דרכי החשיבה המקובלות. מה קורה מחד גיסא ובעיקר מאידך גיסא, מצד אחד ומצד שני On the other hand. גם התמונה של שחור לבן חתול לבן מעידה הצורך שלי לראות את שני הצדדים. כשמתבוננים בתמונה רואים את הפנים הקדמיות של החתול הבהיר, המציאות, אבל רק את הגב של החתול השחור, האפל.

אני מעלה שאלות בענייני פוליטיקה, בני אדם והחיים בכלל.
נושאים
התחלה חדשה
•  התחלה חדשה
התחלה חדשה
07/02/2018 20:51
galia k

תמונה קשורה

אנשים, זה הדבר הכי מרתק

0 תגובות
הדרמה של המופנמים
25/02/2018 10:19
galia k
רגשות, מופנמות, רגישות, ביישנות

בזמנו המורה הורידה לי ציונים בתעודה בתיכון כשהיו לי ציונים טובים בבחינות בגלל "השתתפות לאמספיקה". כלומר, מורידים ציון אם את לא נדחפת, דהיינו מופנמת, ולא משנה מה אתבאמת יודעת. את בעונש כי את לא כמו שאת צריכה להיות. במציאות, המופנם הוא כל אדם שני או שלישי עם רמות שונות של מופנמות, כלומר, הם לא צריכים לתקן את עצמם כי הם רבים מדי, ברמות שונות של מופנמות. לדעתי, הם נוטים להיות לפחות חצי מקוראי מאמרים ופוסטים באינטרנט. ולמה את פחות טובה? הרי המופנמים הם אלו שאחראים על חלק גדול אם לא רוב הקידמה האנושית בכל התחומים למרות שהמוחצנים תופסים את רוב הבמה. המופנמיםתורמים לחברה דווקא משום שהוא לא דומה למוחצנים.


 מבנה האישיות של האנושות מתחלקת לשני סוגי אישיות הבסיסיים. אישיויות אלו מאופיינות בכיוון זרימת האנרגיה. המוחצן מקבל אנרגיה מהעולם החיצוני, מבני אדם אחרים, והמופנם מקבל אנרגיה מעולמות  הפנימי. המופנם זקוק למנוחה כדי למלא את מצברי אנרגיהמהעולם הפנימי ואילו המוחצן מחדש את האנרגיה שלו מהאנשים שבחוץ.


הצורך למופנמות משפיע על כל אורח חייו של המופנם. הוא זקוק יותר ללבדיות ומרגיש שם טוב למרות שגםהוא זקוק לקשר חברתי אם כי במידה קטנה יותר. רכישת חברים חדשים קשה לו יותר אבלהוא מתמיד  נאמן יותר לאורך זמן. והוא מרגיש טוב יותר כאשר הוא עוסק במקצועות שמתאימים לאדם שפחות זקוק לאחרים כמו אמנותומדע. למרות זאת הוא מוכשר להשתתף במקצועות ובפגישות בכל עיסוק שהוא, כולל פוליטיקה, ניהול ומשחק והוא עושה את זה בדרך שלו, עם הרצינות והיסודיות שלו שמלווהלפעמים בהומור מתוחכם.


המופנם הוא בעל עולם פנימי עשיר יותר שמספק אותו, ולכן הוא לא כל כך רעב לזולת. הסגנון שלו לא קופצני והוא מתקשה לזרום עם הרבה גירויים חברתיים בבת אחת. מוחצנים יכולים לעייף אותו עם פעלתנות שאחרי זמן מה נראית די חוזרת על עצמה, כלומר שטחית, בעוד שהמופנם יכול להתפרס על שטחים שונים.


המוחצן רואה בהבעה פיזית חיצונית של רגשנות צורה של ביטוי עיקרית בעוד שהמופנם מביע את עצמו יותר במילים.למעשה, שני צורות הביטוי האלו ניתנות ללמידה. מוחצנים וחברתיים רבים הם פחות גלויי לב מהמופנמים.


כאמור, על המופנם מופעל לחץ להשתנות ולתקן את עצמו, מעין אישיות חסרה. אמנם הוא חכם וטוב והכל אבל עדיין חסרה לו פיסה אחת קריטית, והיא, הקלות ביחסי חברה, ועד אז לא יהיה שלם. גםכאשר מקבלים את שזה לגיטימי להיות מופנם עדיין הוא נחשב לסוג ב', פחות מהמוחצן.


למוחצנים קשה לדמיין עולם שבו שהנושא שעוסקים חשוב יותר מענייני חברה.קשה להם לדמיין עולם בו אנשים שאין להם חיי חברה גועשים נהנים בדרכם הרצינית והם לא אומללים.


ישנה נטייה ליחס מחלות נפש לגאונים. השאלה היא אם זה לא חוסר יכולת לקבל אדם שונה. אובססיביות שלמישהו לאמנות ולמדע, על חשבון יחסים עם אחרים ואפילו ניתוק מסוים לא מעידה על פגימות אלא על העדפה. גאונים כאלו נחשבים לבעלי בעיות נפשיות רק משום שלא עקבו אחרי כל ההרגלים החברתיים והעדיפו את היצירה מתוך הנפש הפנימית על פני נימוסיחברה. אדם כמו ליאונרדו דה וינצ'י העדיף מחקרים ויצירה,  לבטהובן לא היתה סבלנות לנימוסי החברה. הנטייה היא לייחס לכל לא חברותי שמתבונן במציאות מזווית אחרת ומשקיע עצמו בנושא מסוים בעיה נפשית שבגללה הוא גאון. אבל אולי זה בדיוק הפוך, הוא משקיע את עניינו בפרויקט מסוים ובגלל זה הוא מזניח כישורים חברתיים.


מבחינה היסטורית אפשר להסביר את הצורך להדגיש את הנושא החברתי כי החלק הקשה ביותר של האנושות הוא התחושה של נטישה, פרידה, שינוי, של אבל, שכולם עברו אי פעם בעיקר בתקופות ההיסטוריות. אולי זו הסיבה שמציקים לזה שנמצא לבד וגוררים אותו לחבורה ולא מרשים לו להיות לבד. אולי זאת גם דאגה למופנם הסובל, אבל זוהי בעיקר חרדה בלתי מודעת שלהחברה מפני זה שנוטש את השבט מפני שהוא שהחברה זקוקה לו.


נכון שהמופנם צריךללמוד מיומנויות שונות כדי להסתדר בעולם אבל אין הוא צריך להשתנות בדיוק כמושהמוחצן צריך גם הוא ללמוד מיומנויות מהמופנם אבל אין הוא צריך להשתנות.


המוחצן תורם בכך שהוא נותן לפעמים הרגשה טובה בחברה בזה שהוא משתלב וזורם במהירות גדולה יותר וממלאחללים של ריק פיזי למי שלא מרגיש נוח אתו. בהתפתחות ההיסטוריה המוחצנים שנטו לנדודלהתחבר לסוגים חדשים של אנשים, העבירו אינפורמציה שחלקה הגדול הומצא ויוצר על ידי המופנמים, וזוהי תרומה אדירה של המוחצנים.


גם מהירות האופיינית יותר למוחצנים אינה מעידה על יכולת גדולה יותר אלא על סוג של עבודה. עבודה איטית ויסודית מתאימה למקצועות מסוימים כמו מחקר, ומהירות למקצועות אחרים כמו להיות טייס קרב.


ברמות הגבוהות שלו המופנם מתבונן, הוא נותן פרופורציות, מפנה את המבט לדברים מעניינים יותר, מרחיב את הראייה, הוא שם לב ליותר דברים ולכן הוא יכול להעשיר את החברה. לפעמים נראה כאילו המופנם נושא הרצאות. אלא שהמופנם לא סתם לומד עובדות יבשות, הוא חי אותם.הוא קולט את הפנימיות שלהם. הוא קולט את הרוחני והרגשי לא רק ביחסים בינאישיים אלא גם במדעים, וכמובן גם באמנות. המופנם שדובר אל האחר לא מרצה על עובדות אלא מנסהלגרום לשני להבין את הפלא שבנושא מדעי למשל. כך שהמופנם איננו מבודד ואיננו מנותק. הוא מחובר לאנושות ברמה הרוחנית הגבוהה. מדע ואמנות ופילוסופיה הם ביטוי של אהבה עצמית ואהבה לאוניברסאלי שבאחרים. הוא מרכז את תשומת לבו לאדם אחד שאליו הוא מדבר במקוםבו מבטו של המוחצן משוטט לכל הכיוונים למצוא חבר חדש והתרכזות כוללת לא רק מבט אלהאגו שלו אלא גם לפנימיות שלו.


בגלל קוצר הראייה כלפי הילד המופנם הוא מקבל כמעט מלידה את מקבל את המסרים החברתיים המקובלים. ילדים נורמאליים ביישניים המותקפים ביותר גירויים מאחרים אבל עדיין לא יודעים איפה הםחיים ולכן באופן טבעי הם יותר מהססים ומגיבים באיטיות מקבלים מסר  מיד שעליהם להיכנס לשורה, במקום לתת לו פסק זמן ללמוד מה התגובות הנכונות לו,ולא לחבריו. וכך יוצא שילדים נורמאליים נפגעים מדורשי טובתם למרות שאין להם שוםבעיה. כך קורה שילד שמרגיש נוח עם חייו פתאום מגלה פתאום שיש לו בעיה פסיכולוגיתושהוא סובל ממנה.


 קיימת קלישאה פופולארית של "הוא לא ידע את הקודים". והנאשם, סליחה התלמיד יחד עם דורשי טובתו  מחפשים את הקודים המסתוריים שידועיםרק ליודעי ח"ן והוא לא מוצא אותם גם לא מחלקת אבידות ומציאות. למעשה, הרבהפעמים הקודים האלו הם חוסר רגישות ורדידות ומכנה משותף הנמוך ביותר. מופנמים רביםמרגישים צורך להתעניין בנושאים שטחיים, להסתיר את הרגישות שלהם, ואפילו להתעלם ממנה.


מבוגרים מופנמים מודעים ליתרונותיהם ישמחו לדעת שהם לא נגררו אחרי הקודים של תקופת הילדות והתיכון, למרות בדידות יחסית שלהם.


במצב של סובלנות לתכונותיו המופנם יכול להגיע לבגרות נינוחה ומתאימה לאופיו. הטפות המוסר משפיעות עליו לרעה והוא הופך ליותר מכונס בעצמו. מופנמים רבים בעיקר מופנמים "לייט" מזייפים ומשחקים כאילו הם מוחצנים ומספרים לכולם איך התגברו על מופנמותם. בכל מקרה אותם מזייפים נשארים תמיד מופנמים בארון. השאלה אם זה שווה. אלו שנמצאים גבוה יותר בסולם המופנמות ומנסים להתאים את עצמם לעולם המקובלים, הם הופכים למגושמים ונלעגים.


דווקא הקבלה של סוג האופי המופנם יכול לשחרר אותו ולגרום לו להתנהג בצורה הרבה יותר מוחצנת ועם זאת מתאימה להם אישית.


המופנמים הם נתח גדול מאוד של "צרכנים" והם יכולים להתחלק בתרבות ובמקומם על הבמה ובדרישתם לאנשים דומים להם. הבעיה היא שהרבה מופנמים הפנימו את דעתם של המוחצניםעליהם ומזלזלים במופנמים אחרים ורוצים להראות שהם התגברו על "הבעיה" שלהם, עלו בסטטוס ועכשיו הם חלק מהחבר'ה, ובזה הם עושים שגיאה שאופיינית להרבהחברי קבוצה, במקום להתחבר זה לזה ולחזק את הקבוצה שלהם ואת החברים הפוטנציאליםשלהם וליהנות יותר, הם מפחיתים מערכם ומחלישים את עצמם ואת חבריהם.


גם להוריד את הסטטוס של המוחצנים גם כן שגיאה, כי אין דבר כזה סטטוס, אלא המצאה של אנשים שזקוקים להערכה עצמית. ראיתי ביוטיוב סרטונים ביוטיוב שבהם מוחצנים התחילו להתלונן שפתאום המופנמים הפכו ל"cool".הם קלטו שהמוחצן יכול לעייף עם הצורך שלו לתשומת לב בלתי פוסקת. עם הרעשנות שלו,עם חוסר היכולת שלו לאפשר פרטיות לאחרים. הוא גם נחשב לשטחי. גם גדלה הערכה למופנמים ידועים בגלל ההצלחות ובעיקר עושרם של צוקרברג וביל גייטס ודומיהם. וזאת לאחר שכל השנים שמעו שהמוחצנות והעליזות והיכולת להתחבר במהירות ולזרום בכל מקום נחשבו למעלות הכי יקרות שלהם.


ועם זאת, עדיין המופנמים לא זוכים להכרה שהם ראויים לה, עדיין יש רבים שמופעל עליהם לחץ להיות יותר מוחצנים בעיקר בילדותם ורבים עדיין לא שמעו שמופנמות היא לגיטימית ומוערכת, וצריך עדיין לעבוד על זה.


 


0 תגובות
המתבלטים והשקופים
22/02/2018 11:49
galia k
מחשבות, רושם חיצוני

באחד מביקורי בקניון לא גדול בתל אביב התיישבתי על קובית בטון ששימשה ככסא.

 

באותה הזדמנות התבוננתי באנשים בסקרנות. אנשים עברו מדלת אחת של הקניון בן הקומה האחת לדלת השניה תוך כדי שהם משוטטים ומתבוננים בסקרנות בחנויות. חלקם נכנסו לחנויות ולבתי הקפה, חלקם ישבו על כסאות האבן או מול הקיוסק, זקנים, מבוגרים וטף, אמהות מאכילות תינוקות, זקנים מתיישבים על ידם, וצעירים עוברים במרץ מול החנויות.

 

התהליך המעניין ביותר שעברתי היה עם עצמי. הבחנתי איך אני רואה קודם כל את הבולטים יותר, את הצעירים והצעירות הלבושים באופנה האחרונה, מלאי חשיבות עצמית. לאט לאט התחלתי לראות את אלו שפחות בולטים, זקנים עייפים שלא זזו ממקומם, נשים שמנות לבושות כלאחר יד, לפעמים מאכילות ילדים. פתאום קלטתי איך העין שלי נמשכת אוטומטית לבולטים יותר, מעריכה ומשווה את אלו שנראים טוב, לבושים טוב, משדרים ביטחון בעצמם. 

 

המסקנה של רוב האנשים היא שצריך להתחיל לטפח את עצמכם כדי שיראו אתכם, שצריך לטפח את הביטחון העצמי שלכם.  אבל אני הגעתי למסקנה אחרת: על העולם ללמוד להתבונן בעייפים, בדחויים, לראות את השקופים, את הנסתרים מן העין. לכולם יש רשות להפגין חוסר ביטחון עצמי, וחוסר יכולת להשתלב. לפעמים עולם השקופים עשיר ומלא יותר ואילו זה של משדרי הביטחון העצמי יכול להיות ריק כקליפה ריקה. ההתעלמות מהלא בולטים הוא ההפסד של העולם לא פחות מזה של השקופים.

0 תגובות
ימין ושמאל כמשל
22/02/2018 11:45
galia k
מחשבות, ימין שמאל

ממה שהבחנתי עד היום בציבור ובחיים האישיים ישנם שני סוג בני אדם והגישה הפנימית שלהן היא שקובעת לאיזה מפלגה או נטייה או זרם הם ילכו. ההבדלים הם בין ימין שמאל, דתי חילוני, קפיטליסט סוציאליסט, הוא לא בין האידיאולוגיות אלא בין האנשים עצמם, לפעמים האידיאולוגיה היא רק תירוץ לאופי.

 

סוג אישיות א', הוא הסוג ההישרדותי, שדואג בעיקר לעצמו. בדרך כלל המעגל שלו מתרחב גם למשפחה שלו, לשבט שלו, למעמד שלו, לדת שלו, לעם שלו. כדי לשמור על עצמו ואחר כך על מקורביו הוא נאלץ להילחם באחרים כדי להשיג פת לחם, קורת גג והגנה.

 

סוג אישיות ב' הוא זה שעולה עוד שלב ומתחיל להבחין שגם לאחרים יש רגשות וצרכים בדיוק כמוהו ולכן יש להתחשב בהם בדיוק כמו שהוא מתחשב בעצמו בלי לנצל את חולשתו של הזולת כמו אצל סוג א'.

 

בסוג אישיות א', באישיות השורדת, החייתית, יש גם יופי כמו בחיות. יש בהם ראשוניות, קדמוניות רעננה, קרבה לאנרגיה הראשונית החייתית של הטבע, אין את התיווך של המחשבה. יש להם את הראייה הראשונית של קאט דה בולשיט. אל תתפלסף. המציאות היא מה שאני רואה ושומע ולא מה שאני חושב. לפעמים  יש בהם טוב לב מפתיע, לא צפוי, בעיקר לאנשי שלומם ולפעמים לרעבים והומלסים כי הם קראו על כך בכתובים. לזכותם אפשר לומר שיש בהם צורך עצום ביופי שאפשר לראות בכל העולם כשהם פטרונים של יצירות אמנות, וכן יש בהם יוזמה אינדיבידואלית שמקדמת את העולם.

 

אישיות א' הוא פטריארכאלי, מתנשא, נקי, טהור ללא מחשבות מסובכות ולכן הוא עושה רושם על הזולת כאדם טבעי וישר. הוא נראה נקי וחף משקר כשהוא שומר על עצמו גם על ידי דריכה על אחרים וחוסר התחשבות בהם ולכן הוא מעורר תחושה של יושר. זהו הילד הרע באמת, זה שלא עושה חשבון וזה מקסים ומעורר קנאה בצופים בסרטים של ראשי כנופית מאפיה.

 

החמלה והמחשבה שהשני כמוני מעכבת את הפעולה והופכת להיסוס. חוסר ההיסוס נחשב לחיובי, כי ההחלטי כביכול יודע, למרות שדווקא המהסס חכם יותר. אבל בג'ונגל צריך להחליט מהר.  ולאנשי א' תודעה של ג'ונגל.

 

נתיניהם של אנשי א' מובהקים הם  אנשים שאוהבים סמכותיות גם אם הסמכותיות פוגעת בהם. אלו שזקוקים לסמכותיות זקוקים למשהו בעל ערך שאין להם אבל יש כביכול לשני, ביטחון עצמי שלעתים קרובות זהו זה רק הצגה. הם חושבים שהכוח נמצא רק מבחוץ, ולכן מעריצים כוח פיזי שמגן מפני אויבים. טיפוס א' לפעמים מזיק לאלו שמעריצים אותו, אבל אנשים פגיעים אוהבים את הגישה שלו מפני שהם באותו שלב התפתחות כמוהו. במצבו הם היו מתנהגים אותו דבר. הם אפילו מעריצים את הרשעות שלו כלפיהם. חושבים שזה נכון. שזה לטובתם, או שזאת אשמתם. לפעמים הם טיפוסי א' מטעים. כיחידים הם יכולים להיות טובים, אבל כאנשי ציבור ושליטים הם יכולים להיות אכזריים ונצלנים וחסרי מודעות לאחרים.

 

החברה זקוקה לאנשי טיפוסי א' בשלב הראשוני. כשהאגו החברתי לא מגובש. הם נותנים לו כוח.

 

טיפוס ב', הסוציאלי, הוא ההרחבה הרוחנית של טיפוס א'. הוא רואה את הכאב והשאיפות  גם של האויב. הוא רואה את הדמיון בין בני האדם ולא משנה היכן הם נמצאים. הוא חושב מחשבה שנייה ולא רק מגיב ספונאנית. והמחשבה השניה יכולה לתפוס את השגיאות והדעות הקדומות של המחשבה הראשונה. הוא יותר אינטליגנטי, יותר מלא חמלה, יותר מהסס, ודואג להסביר את השגיאות של טיפוס א'. יותר משתתף בזכויות את חסרי הכוח. הוא זה שכותב את החוקים המאפשרים, עד כמה שאפשר, להתחשב בצדדים שונים.

 

הבעיה של אנשי טיפוס ב' שהם שוכחים שבבסיסם הם טיפוסי א'. כדי לעזור לזולת צריך קודם כל לשמור על הישרדות עצמית סבירה. ולכן הם נראים לא מחוברים והדיעות שלהם נראות מעופפות באוויר.  גם הם נזקקים להישרדות באופן לא מודע אבל לא מסוגלים להכיל שזה נמצא גם אצל אחרים. וכך הם מרמים את עצמם, ובו בזמן מבטלים לגמרי את אנשי טיפוסי א' והופכים אותם לאויבים. הם לא מבינים שהם ההמשך של טיפוס א' ולא הניגוד שלו. הם לא תופסים שכדי להשפיע על טיפוס א' עליהם לבדוק איך הם יכולים להוסיף לו עוד מידע על חמלה ולא לבטל את הצורך הטבעי בשמירה עצמית.

 

נראה לי שהבעיה באנושות היותר מפותחת היא בעיקר למצוא פיתרון לסכסוך הפנימי בין שמירה עצמית ובין חמלה לזולת. וכאן דווקא סוג אישיות ב' שנקרא לו שמאל נכשל. משום שסוג אישיות א' שנקרא לו ימין מרגיש טוב עם עצמו. הוא אמנם מכיר בזה שגם האחרים זקוקים להתחשבות אבל הוא מפרש את זה כשליטה על אחרים ואין לו בעיה עם זה.

 

הקושי של טיפוס ב' הוא למצוא את האיזון בין היין והיאנג, הקושי להבין ששני הצרכים קיימים והם לא מנוגדים זה לזה, אלא משלימים זה את זה, שקיים גם צורך בהישרדות והוא צורך ראשוני וגם קיימת חובה אנושית  להתחשב באחרים. טיפוס ב' לא רואה את הצורך האכזרי לשרוד וגם לא את החן והיופי של טיפוס א'. הוא רואה בו טיפוס פרימיטיבי, בור, מרושע, אלים, פרוע. הוא חושב שאם רק ימירו את טיפוס א' לטיפוס ב' כל הבעיות ייפתרו. הבעיה שזה בלתי אפשרי משום שההישרדות היא מקור הקיום של כל חי. סוג עיוורון זה גורם לו להיות עוין, אלים במילים ולפעמים גם במעשים.

בעיה נוספת היא הפנמה אינטלקטואלית שלו של הרוחניות, אהבה, שוויון, אחווה, ולא בצורה  רגשית.

 

חוסר המודעות של השמאל גם מעוור את עיניו מלראות שהם מדברים בסיסמאות, שההצבעה שלהם היא שבטית, שהם מיישרים קו עם החבר'ה, שישנה אצלו העדפה של הדומים לו למשל בקבלה לעבודה שזה כבר ממש חטא כלפי הזולת, שהם מצדיקים משטרים אפלים רק משום שזה מתאים  לאידיאולוגיה שלהם ובאותו זמן  מבקרים ומבטלים את המדינות שלהם עצמם שדווקא הם שומרים על זכויות האדם, שהם לא מרשים לעצמם ולאחרים שום ביקורת עצמית והתבוננות עצמית ושיש להם יותר מדי עוינות כלפי מי שקצת מנסה לתקן את דעתם.

 

טיפוס ב' לא מבין שההשקפה שלו היא להכיל את כולם, ואם הוא מכיל רק את הדומים לו הוא דומה לצורך בשבטיות של טיפוס א' בלי היתרונות של טיפוס ב'.


המסקנה היא שאמנם טיפוס ב' הוא זה שצריך לעלות על במת ההיסטוריה אבל עד אז עליו לעבוד קשה על עצמו.

2 תגובות
ההבדל ברומנטיקה בין המינים
22/02/2018 08:58
galia k
רומנטיקה, גבר ואשה, אהבה, רגשות

בתוכנית הטלוויזיה "שאלות אישיות" יעקוב אגמון וגילה אלמגור הנשואים עשרות שנים נזכרים בתחילת התקופה הרומנטית שלהם ומה גרם לרומנטיקה ביניהם. התשובות שלהם מראות חלק מההבדלים בין המינים.

 

את היית כל כך יפה, אומר אגמון.

 

ואתה היית כל כך מקשיב, היא עונה.

תוצאת תמונה עבור יעקב אגמון וגילה אלמגור

0 תגובות
האם באמת יש שכר ועונש לטובים ולרעים?
21/02/2018 14:16
galia k
רגשות, טוב ורע, שכר ועונש

במאמרב"כלכליסט" קראתי שאנשים לא נחמדים מצליחים במקום העבודה, מצליחים להקים עסקים מאפס, דבר שדורש נחישות, חלקם אף תורמים בעקיפין לעולם בעתיד אם כי זהלא מצדיק רשעות. כדוגמאות לאנשים מצליחים המאמר מביא את ביל גייטס בעבר, סטיבג'ובס ולארי אריסון, מייסד, אמזון. המסקנה היא שמשתלם להיות לא נחמדים.

 

את הגיהינום שלאחר המוות המציאו אלו שלא יכלו להתמודד עם חוסר הצד של "דרך רשעיםצלחה", אבל הנחמה הזאת לא מתאימה לאלו שלא מאמינים בגיהינום שלאחר המוות.

 

לפי ההיכרות שלי עם אנשים, לא נראה לי שהרעים סובלים במיוחד ולא בטוח שההנחה שהםסובלים מבפנים נכונה. חלק גדול מהם גם לא נענשים. לפעמים הם זוכים להערצה כאילוהרשעות מעידה על נחישות ופקחות.

 

למזלהשל האנושות, מי שטוב או שיש בו יסוד טוב, אלו לו ברירה, אלא להמשיך ולהיות טוב.הוא לא יכול להחליט להיות אנוכי ולדרוך על אחרים רק כי זה משתלם. אם הוא ינסה, הרעשעשה ירדוף אותו עד סוף ימיו וטונה של תירוצים לא יעלימו ממנו את האשמה. ההתעלמות שלו ממעשים רעשים שלו תרדוף אחריו בתת ההכרה ואולי אף יחלה. הטוב, גם זה שמתלבט,יכול רק להתנחם בזה שהוא עשוי זהב.

 

אמנם ישנם דוגמאות של רעים שהשתנו לטובה אבל בעיקרון, רוב הרעים האמיתיים הם כמו עשביםשוטים, אי אפשר להיפטר מהם.

 

הדברשהטובים יכולים לעשות הוא לקבל את כולם, להכיל את כולם ואפילו לאהוב את כולם,ובאותה נשימה להרחיק אותם ולא לתת להם כוח.

 

 

מה שהחברה יכולה לעשות זה לא לתמוך ברוע, לא להתפעל מהם, לא לתגמל מנהלים מצליחים שדרכו על גוויות כדי להצליח ולא להעריץ את ה"כרישים" וכך ובדרך זו לאלתת הם עוד כוח ובמקביל לא לעודד את המתלבטים וגם לתגמל את הטובים.

 

0 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון